מומים מולדים בכלבים

בימים הראשונים לאחר שאימצתם את חיית המחמד יש להגיע לבדיקה אצל הוטרינר. בביקור זה הוטרינר יבדוק האם הגור מראה התפתחות תקינה (כאן גם חשוב לדעת האם ההמלטה הייתה תקינה, האם הגור ינק מהאם והאם גדל בהתאם לשאר הגורים בשגר), סימני מחלה כגון חום, הפרשות מהאף/עיניים, הגדלת קשרי לימפה,נשימה מאומצת ועוד. בנוסף, הוטרינר יבדוק האם לחיית המחמד שלכם ישנם מומים מולדים. קיימים עשרות מומים מולדים אך במאמר זה נדון בכמה מהנפוצים ביותר.

הרניה (בקע) טבורית: זוהי ההרניה הנפוצה ביותר בכלבים וחתולים. בעובר המתפתח עובר דרך פתח זה חבל הטבור והוא אמור להיסגר ע"י איחוי של שרירי קיר הבטן. לרוב מדובר בפגם מולד עם רקע תורשתי ולכן מומלץ שלא להרביע כלבים עם פגם זה! יתכן גם רקע טראומטי כמו למשל אם בזמן ההמלטה הגור נמשך בחוזקה על די האם/מיילד, אך זה נדיר יותר. הרניות נפוצות יותר בגזעים קטנים ונדירות בחתולים. בגור עם הרניה טבורית נראה מסה עגולה ורכה באזור הצלקת של הטבור. הנפיחות עלולה להופיע ולהיעלם לסירוגין לפי תנוחת הגוף של החיה (שוכבת על הגב/ בטן, עומדת). לרוב, הרקמות שיוצאות דרך ההרניה הן שומן בטני וניתן להחזירן בקלות אל חלל הבטן. אם נלכד בתוכה איבר של חלל הבטן המסה יכולה להיות נוקשה, כואבת ובע"ח יראה סימנים של מחלה (הקאות, חוסר תאבון, אפטיה)- זהו מצב חירום ויש לטפל בו באופן מיידי! . אם אובחנה הרניה קטנה בגור, מומלץ להמתין עד גיל 6 חודשים, שכן תיתכן סגירה טבעית שלה עד גיל זה. אם לא נסגרה, מומלץ לתקן או לשלב עם ניתוח אלקטיבי שיעשה בשלב מאוחר יותר (כגון עיקור). במידה וגודל ההרניה מאפשר כניסה של לולאת מעי מומלץ לתקן בהקדם על מנת למנוע סיבוכים אפשריים.

חיך שסוע: חיך שסוע הינו פתח לא תקין בתקרת הפה.מצב זה נוצר עקב כשל בזמן התפתחות העובר בסגירה של שני צידי החיך להתאחות. זהו מום מולד עם רקע תורשתי הנפוץ בעיקר בגזעים כגון: ביגל, קוקר ספניאל, תחש, רועה גרמני, לברדור וגזעים ברכיצפאליים (פאג, פקינז, בולדוג צרפתי,בולדוג אנגלי ועוד). גורם נוסף שנמצא שעלול להביא למום זה הינו חשיפה של האם בזמן ההיריון לחומרים טרטוגניים (הגורמים למומים בעובר) כמו תרופה נגד פטרת וצריכה מוגזמת של ויטמין A או D (בכלבים שניזונים באופן בלעדי מבשר כמו כבד). כאשר יש חיך שסוע אין לנו הפרדה מלאה בין חלל הפה והאף, לכן הסימנים שאותם כלבים מראים הם: שיעולים, הפרשות כרוניות מהאף, קושי ביניקה, גדילה איטית, אובדן משקל, חוסר תאבון, דלקת ריאות שאיפתית (נגרמת ממעבר של חלב דרך חלל הפה אל חלל האף ומשם אל קנה הנשימה והריאות) ועוד. הטיפול באותם גורים הוא כירורגי. לרוב מעדיפים לחכות לגיל 3 חודשים אם ניתן ולעיתים יש צורך ביותר מניתוח אחד על מנת להשיג סגירה מלאה של החיך. עד הניתוח יש להאכיל את הגורים בזהירות רבה מכיוון שהאכלה דרך הפה מסכנת את הגור בשאיפת נוזל אל קנה הנשימה ולכן הדרך המומלצת להאכיל גורים אלה היא בעזרת צינור הזנה בטני.

אשכים טמירים: במהלך ההתפתחות העוברית האשכים נודדים מתוך חלל הבטן (סמוך לכליות) דרך התעלה האינגווינלית אל שק האשכים. הזמן התקין לירידת האשכים אל שק האשכים בכלב היא עד שבועיים מהמלטה ולרוב אם עד גיל 6 חודשים לא מרגישים את האשכים כנראה שמדובר באשך טמיר. מום זה נפוץ יותר בגזעי כלבים קטנים (צ'יוואווה, שנאוצר ננסי, פודל, יורקשייר טרייר ועוד) ונדיר בחתולים. כמו הקודמים מדובר במום תורשתי ולכן כלבים אלו מומלץ מאד שלא להרביע! האשך הטמיר יכול להימצא באחד משלושת המקומות הבאים: לפני שק האשכים- עבר את התעלה ונתקע ממש לפני הכניסה לשק האשכים בתעלה האינגווינלית בטני לרוב מדובר באשך טמיר חד צדדי אך יתכן והמופע יהיה דו צדדי. באשך הטמיר יכולת ייצור הזרע מופחתת כתלות במיקום האשך: באשך בטני- היכולת פחותה עד לא קיימת ובאשך שנמצא מחוץ לשק האשכים היכולת ירודה עד תקינה. חשוב לציין שבשניהם המשך ייצור ההורמונים הזכריים (טסטוסטרון) הוא רגיל!

ישנן מספר סיבות מדוע מומלץ לסרס כלבים אלו:

גידולים- הסיכון לגידולים באשך הטמיר גדול פי 13.6 והסיכוי לגידול באשך התקין גם כן גבוה יותר.

סיבוב אשך- נפוץ יותר באשך בטני, מצב שעלול לסכן חיים.

בעיות התנהגות- באופן סטטיסטי כלבים אלו מפתחים יותר בעיות התנהגות המקושרות בטסטוסטרון מכלבים רגילים (כנראה קשור לזרימת דם מוגברת אל האשך הבטני בגלל טמפרטורה גבוהה יותר). מה שאומר שכלבים אלו עלולים להראות אגרסיביות, דומיננטיות, התנהגות סימון (השתנה על חפצים), "דפוס אוננות" ועוד.

מכיוון שזוהי בעיה תורשתית- צריך למנוע המשך העברה של המום.

Patent Ductus Arteriosus: בעובר אין צורך בחמצון הדם בריאות ולכן קיים מעקף - כלי דם המחבר בין העורק היוצא אל הריאה ואבי העורקים (כלי הדם הגדול שיוצא מן הלב ומזרים דם לכל הגוף). שמו של כלי דם זה הוא Ductus Arteriosus ((DA. כאשר הגור נולד הוא נושם את נשימתו הראשונה, הריאות מתמלאות אוויר ובמנגנון שלא לגמרי ברור - סיבים של שריר חלק בדופן ה-DA גורמים לו להתכווץ ולהיסגר. מצב זה של סגירה מלאה של ה-DA מאפשר מחזור חמצון תקין של הדם בריאות וחיים תקינים. כאשר כלי דם זה אינו נסגר, נוצרת התנגדות בזרימת הדם, נפח גדול יותר של דם מגיע לריאות, כתוצאה מכך עלולה להיווצר בצקת ריאות ובאופן משני גם נוצרים שינויים במבנה הלב. במידה ופגם זה לא יתוקן בשלבי החיים הראשונים, יווצר מעגל שטני שיחמיר את עצמו, עד למצב של כשל בחמצון הדם וסכנת חיים ממשית! מום זה הוא המום הלבבי המולד הנפוץ ביותר ומופיע בתדירות גבוהה יותר בנקבות מאשר זכרים, ובעיקר בגזעי הפודל, הרועה הגרמני, הקולי , בגזעים ננסיים אך גם בגזעים אחרים. האבחון נעשה לרוב בגיל צעיר, בבדיקה הראשונה של הווטרינר כאשר נשמעת איוושה (רשרוש לבבי) דרמטית עם קול שמזכיר רעש של מכונת כביסה. הטיפול היחיד הוא כירורגי ! מומלץ לבצעו בגיל מוקדם (3 חודשים), לפני שיקרו שינויים בלתי הפיכים בריאות ובלב. בניתוח סוגרים את ה-PDA ע"י קשירתו עם חוט ולאחר מכן ניתוקו. היום ישנן גישות פחות פולשניות בדומה לצנתור בבני אדם.

אצבע יתרה: כיום לכלבים יש חמש אצבעות ברגל קידמית וארבע באחוריות, אך בעבר לא כך היה הדבר. לכלבים הייתה אצבע חמישית גם ברגל האחורית והיא שימשה לטיפוס ואחיזה בטרף. עם הזמן וביות הכלב, נוצרה התאמה אבולוציונית והאצבע החמישית והמיותרת, התנוונה. מום מולד זה של אצבע חמישית ברגל האחורית נפוץ בכלבי פירנאיים ובשאר גזעי הכלבים נפוצה דווקא אצבע נוספת ברגל הקדמית. לרוב, האצבע הנוספת מחוברת באמצעות עור והיא כוללת רקמת חיבור, עצם לא מפותחת ואספקת דם. בעלי כלבים רבים מעוניינים להסיר אצבע נוספת זו, אך פעולה זו הינה שנויה במחלוקת (חיתוך ברקמה חיה למטרות נוי נחשבת אסורה לפי חוק, בדומה לאיסור על קיצוץ זנב ואוזניים!!). במידה והכלב נוטה להיפצע באצבע זו לעיתים קרובות, שווה להתייעץ עם הווטרינר לגבי הסרה שלה. במידה ואצבע זו נשארת, חשוב להקפיד על קיצוץ הציפורן שכן אצבע זו אינה נוגעת בקרקע ולכן הציפורן איננה משתייפת.

*** לשאלות נוספות, אתם מוזמנים תמיד ליצור איתנו קשר